שיחות הבוגרים לא עניינו אותו כלל, ובכלל חשב לעצמו שכל תשומת הלב בין כה וכה מופנית לאחיו הגדול שיצא שבת, והוא עצמו אינו מבין למה הוא חייב להמשיך ולשבת על יד השולחן שעה שסיים את חובתו לאכול, הוא ישב שם, תופף באצבעותיו, רגלו מתחת לשולחן רעדה מעצבים, חמש הדקות נדמות היו כנצח עד שגאל אותו אביו מיסוריו ופתר אותו מהשולחן.
לא עברה דקה והוא כבר היה ספון בכורסא בפינה הרחוקה של הסלון עם הקונסולה בידיו לא מודע לחלוטין לכל הקורה סביבו.
למרות שהוא כבר שיחק אותו יום הרבה מעבר למה שאימו היתה רוצה ולמה שסיכמו ביניהם, היא נמנעה מלהתעמת איתו בהנחה ששום אסון גדול לא יתפתח מיום אחד של משחק מופרז ומתוך רצון להקדיש את הזמן ותשומת הלב לאחיו.
ככל ששקע הדר במשחק, מוחו נהיה יותר ויותר מגורה, מבלי משים הוא נהיה יותר ויותר נרגש ככל ששקע והתמקד במשחק, מערכת העצבים שלו נכנסה להילוך גבוה שעה שהוא פותר, ומשתלט על עוד ועוד סיטואציות, רוקם אסטרטגיות חדשות, משיג נשקים חדשים ומגן על שללו.
מבלי שידע כלל עולה קצב ליבו מ80 ל100, לחץ הדם כבר מרקיע שחקים.
הדר אולי יושב ספון בפינה אבל מוחו וגופו לחלוטין מוכנים למתכוננים ליציאה לקרב. קרב אמיתי!
הערנות הזאת מכהה את תחושת הזמן, השעה אמנם תשע בערב אבל לתחושתו זהו בוקר קרב. הדופמין שזורם למוחו שומר על רמת העניין והריכוז גבוהה למרות השעות הרבות שעברו, הגרפיקה המרהיבה והביצועים הריאליסטים מציפים ושובים את מוחו, שבתורו שובה את הגוף, דם זורם מהכליות והכבד לכיוון הלב והריאות, למעשה הוא מוכן לחלוטין פיזית להלחם או לברוח.
הוא כל כך שקוע במשחק עד שהוא לא שם לב לאחותו הקטנה שמתקרבת עד שזאת מניחה אצבע קטנה על מסך הקונסולה.
סטירה מגב היד שאוחזת בקונסולה עפה ללא שליטה לתוך פניה של הפעוטה שפורצת בצרחות אימים.
“עד כאן” צועקת אימו של הדר, חוטפת את הקונסולה מידיו ושולחת אותו לחדרו להתארגן לשינה.
מוחו הפרמטיבי שעוד ערני מהפעילות במשחק, מחמם אותו, מגייס את החלק החייתי שבו, החלק שכבר מוכן משעות של משחק לכל קרב שלא יבוא, רק שעכשיו הוא כבר לא ספון בפינת החדר כאשר רק עיניו ואגודליו לוקחים חלק בקרב.
עכשיו הוא כל כולו מגוייס ומוכן, זועם ונרגש, חסר לו רק יריב.
בתיסכולו הוא תולש את הסדינים מהמיטה, זורק את מנורת הלילה על הרצפה ובועט בקיר בעוצמה שמשאירה חור בגבס שעה שהוא צורח את זעמו לחלל החדר.
משקעי הקרב, שלא היה, אינם מניחים לו לעצום עין שעה ארוכה.
הוא שוכב חסר מנוחה, פוחד מהחושך, מתעורר בבהלה כל פעם שהוא מצליח להרדם לרגע, המחשבות מציפות אותו על שארע, הוא תוהה איך יגיבו הוריו. הוא כבר קצת מצטער שפגע באחותו, לא יודע אם ייתנו לו לשחק שוב, הוא יודע שהוא רוצה. לבסוף הוא נרדם.
למחרת הקרב כבר שכח, אבל גופו זקוק לסוכר לאחר שהקורטיזול שהשתולל בגופו אמש שרף בזמן שלחץ הדם שלו השתולל, ייקח לפחות שבוע עד שההורמונים בגופו במוחו יתאזנו והוא לחלוטין יחזור לעצמו.
מוכר לכן?
זה דומה לכל מני מקרים כאלה ואחרים שמספרות לי אמהות רבות על מה שהן והילדים שלהן חווים בעקבות השימוש בקונסולות המשחק בבית והזמן הרב שהם מבלים מל המסכים.
משחקי וידאו מחקים את אותו סוג של גירוי תחושתי שמעוררת אצל בני אדם תחושת הסכנה, כאשר המוח האנושי חש סכנה הוא פונה בצורה אינסטינקטיבית למכניזם בסיסי, קדמוני, הישרדותי. כפי שמתואר, הדופק עולה, לחץ הדם מתגבר והאדרנלין מציף את הגוף שנכנס למצב שמוכר בהגה המקצועית כהכנה “להלחם או לברוח”. התגובה הזאת צרובה בגנים שלנו וחיונית להשרדות שלנו בעולם האמיתי.
אך חשוב לזכור! הסכנה אינה חייבת להיות אמיתית, היא רק צריכה להיתפס ע”י המוח שלנו כאמיתית על מנת שהתגובה המתוארת תתרחש וזה בדיוק מה שמשחקי וידאו מסוימים מתוכננים לגרום. ולכן ילד שמשחק במשחקים הללו, המוח שלו אכן מאמין שהוא בסכנה ועליו להגיב בעצמה, בכוח או להמלט מפני הסכנה.
אתם דואגים כי הילדים שלכן לא עוזבים את המסכים?
במיוחד עבורכן הכנתי את הערכה המושלמת להתמודדות עם זמן מסך והעומס הדיגיטלי.
