טעויות שהורים עושים כשהם מדברים לילדים- שפה מעצימה חלק א’

י.א. (הפרטים האמיתיים טושטשו למניעת זיהוי) הוא אדם מוצלח ומצליח ביותר. תמיד הצטיין בכל מה שנגע בו, לימודים, בחורות, ספורט, תרומה לקהילה. בצבא שירת ביחידת עילית שרק השמנת של השמנת מתקבלת אליה, הקריירה שלו פורחת והוא משמש בתפקידים בכירים ורווחיים ביותר, הוא תורם לקהילה, הוא נשוי באושר ובאהבה והילדים שלו הם חלומם של כל הורה. האמת, ש.י.א הוא חלומו של כל הורה. אבל לא של ההורים שלו.

י.א. גדל תחת חיצי ביקורת מאד קשים, האחים שלו זכו להכרה, לחום, לחיבוק והוא שכל כך השתוקק להם לא קיבל אותם למרות כל ההשגים שלו. והיום, הוא אדם בוגר ומצליח אך כל היום הוא עסוק בביטול ההשגים שלו ובביקורת עצמית. והביקורת העצמית שלו תמיד נוטה לרעתו.

י. הוא אדם חכם והוא כבר מבין שהקול הביקורתי שנובע מתוכו הוא קולה המבקר של אימו שנצרב בתודעתו היום הוא לא צריך את אמא שלו כדי להעביר ביקורת שלילית, הוא עושה את זה בכוחות עצמו ומסרס את עצמו, את יכולותיו, כשרונותיו והשגיו. והוא נבהל בכל פעם שהוא מתחיל לעשות זאת גם לילדים שלו.

כששמעתי את סיפורו של י, היה לי ברור שעלי לכתוב את הכתבה הזו על החשיבות של שפה מעצימה והמילים המחוללות שינוי אמיתי בחיינו ובחיי ילדינו- לטוב ולצערנו לרע. החלק הזה של המאמר מתמקד בטעויות שעושים הורים בשימוש בשפה מול ילדיהם.

השפה היא ביטוי חיצוני של המחשבות שלנו. הורים שמתחילים לפתח מודעות למה הם חושבים ואומרים עושים חסד גדול עם ילדיהם. המודעות היא הצעד הראשון להתחיל לחולל שינוי.

יש מילים שבאופן מובהק נחשבות למילים מצמצמות, מאשימות ומקטינות ומשדרות חוסר אמונה. לדוגמא:

• לא
• אל תעשה את זה
• אסור

אלה הן מילים המייצגות ביטול, הגבלה וצימצום. וחמור מזה, המוח שלנו כלל לא קולט מילים שליליות כיוון שהמוח שלנו מבין וחושב בתמונות. המוח שלנו ושל ילדינו לא מבין את המילה לא. אם אני אומר לכם לא לחשוב על צפרדע כחולה המוח שלכם מיד יחשוב על צפרדע כחולה.

כך שאם אני אגיד לילד: “אל תרוץ מהר כי אתה תיפול” הרי שהדבר הבא שיקרה הוא… שהוא ירוץ… ויפול. הדרך החיובית היא הדרך הנכונה לפנות לילדים שלנו ובדוגמא הזו: “תלך לאט, תהיה זהיר” אלה ביטויים המנוסחים בחיוב והנוסח הזה מועיל יותר לילדים.

ככל שאנחנו מגבילים ומצמצמים את ילדינו אנחנו גם מחזקים את החשש שלהם, את חוסר הבטחון שלהם ומעוררים בהם פחדים לא נחוצים.

• אבל
• חבל
• למה
• וחברותיהן הן הבאות בשרשרת המלים המחלישות.

המילה “אבל” מבטלת כל מה שנאמר לפניה ולמה היא מילת האשמה שכידוע על פי רוב אם אנחנו מעמידים מישהו בעמדת אשמה נגלה את הנאשם מתבצר בעמדתו ומרגיש קורבן. הנה משפט שמדגים את השילוב הלא מופלא הזה: “חבל, התאמצת כל כך לחסוך את הכסף הזה אבל ביזבזת אותו על שטויות, למה עשית את זה?”

דוגמא נוספת היא: ” למה חטפת את הצעצוע לאחותך?” המילה למה בראש המשפט מיד הופכת להיות מילת האשמה והילד שמרגיש שהוא עומד למשפט. “למה” הוא ביטוי שמשמעותו: “באתי להעמיד אותך על מקומך”. הילד יודע שהוא טעה, אולם תחושת ההאשמה לא פעם תגרום לילד להתבצר בעמדתו או להרגיש מבוייש. ילד במצב כזה מרגיש שהוא קורבן של המצב וכלל לא פנוי לשמוע מסרים חינוכיים.

השפה הזו מייצגת גבולות נוקשים שאנחנו מציבים לילדים ועל ידי כך גורמים להם לחוש חוסר אונים ולהאמין שאנחנו לא תומכים בהם.

שימוש מושכל בביטויים ובאמירות מקדמות יוכל לעזור לפתח תחושת בטחון אצל ילדינו.

יש לנו יכולת לחולל שינוי ממשי בשפה שאנחנו נוקטים בה ודרך זה לשנות את תבניות החשיבה שלנו כלפי עצמנו וכלפי הילדים שלנו.

שפה מצמצמת ותוצאותיה

מה כן אפשרי לעשות? על זה בפוסט הבא בעוד מספר ימים.