עשר וחצי בערב הטלפון מצרצר ואני רואה הודעה שנכנסה בוואטסאפ. קוראת במהירות ודמעות מציפות את עיניי. דמעות של התרגשות ושמחה. אמא של ע. מספרת לי על המפגש שהיה לה עם יועצת בית הספר ועם המורה.
התהליך עם ע. התחיל בדיוק חודשיים לפני כן. אמו ואביו הגיעו אלי לאחר שאפסה תקווה מבחינתם. ע. היה ילדון שמח ומאושר עד גיל 4 ואז התחיל שינוי, הוא התחיל להסתגר בתוך עצמו, הפך פחות חברותי, איבד את הבטחון שהיה לו ואת שמחת החיים והחל לעלות במשקל.
שנתיים חלפו. ע. כבר בבית ספר, ביישן וחסר בטחון, לא מעז להצביע בכיתה ולדבר, מחובר לחבר אחד בלבד, מבודד חברתית וממעט בפעילות ספורטיבית.
ההורים לא ידעו את נפשם הם רצו את הילדון השמח שלהם חזרה ולא הצליחו לעזור לו.
כשהתחלנו את תהליך הלחישות יכולנו לראות כבר בשבוע הראשון ניצנים ראשונים של שינוי. הוא נפתח קצת, שיתף מעט את הוריו מה עובר עליו והתחיל לשחק בייתר פתיחות בבית. אבל אז נכנסנו למצב של “חנייה”. הילד חלה וכפי שקורה הרבה פעמים התהליך קפא על שמריו. לא פשוט להיות במצב כזה להורים שמאד רוצים לראות את התוצאות מתגבשות.
אימו של ע. היא לא אחת שמוותרת. בנחישות ובאדיקות היא המשיכה ללחוש לו כל ערב, המשיכה והתמידה עם הלחישות לעצמה מדי יום ויום ועשתה כל דבר שעליו שוחחנו בתהליך הליווי.
התוצאות לא אחרו לבוא. חודשיים לאחר מכן בעת פגישה עם המורה והיועצת בבית הספר התקבל מסר על ילד אחר לגמרי. הוא נפתח לחברים חדשים, מעז להשתתף בשיעורים, מצטיין בכל תחומי הלימודים ומתחיל לעסוק בפעילות ספורטיבית.
את השמחה וההתרגשות מתוצאות התהליך ניתן לקרוא במסר המקסים שקיבלתי מהאמא בעשר וחצי בלילה לפני מספר שבועות. הבשורות הטובות ביותר שניתן לקבל.
בתמונה: “הי אינסה, אני חייבת לשתף אותך לגבי שני מפגשים שהיו לי השבוע. אחד עם היועצת והשני היום- אסיפת הורים של ע. עם המורה. בשניהם נאמר לי על שיפור ניכר בכל התחומים…הרבה יותר בטחון (משתתף)… יותר פעיל בשיעורים וגם נפתח בנושא החברתי…יוצא בהפסקות לשחק בחוץ ועם עוד ילדים פרט ל… כמובן שהוא מצטיין בהכל.