לאורך חיי גדלתי עם תחושה עמומה של עצב שליווה אותי. גדלתי כבת בכורה ואחראית להוריי שהיו דור שני לניצולי שואה ובביתי חיה איתנו לסירוגין סבתי.
סבתא שלי, אמא של אימי, הייתה אישה עצובה מאד ולא צריך לחוות השואה ממקור ראשון כדי לדעת כמה זה נורא לאבד את כל המשפחה. היא איבדה את הכל. את חמשת אחיה, את ההורים שלה, את הארוס שלה שהיא עמדה להינשא לו והיה אהבת חייה.
היא חזרה מהמחנה שבר כלי פיזי ורגשי וכל חייה נשאה על עצמה את האשמה החמורה: למה היא נשארה בחיים והם לא.
מרגע שהוריי עלו לארץ ישראל, בגיל שנתיים וחצי, גדלתי עם הסבתא הזו והכרתי את כל הסיפורים העצובים האלה היטב. ולכן הייתי רגילה להיות עצובה. הכרתי את עצמי כאדם שיש לו מצבי רוח ונטייה לבכי ולעצב וכך חייתי את חיי.
היה לי מובן מאליו שכיוון שזה סיפור חיי אז כך הדברים צריכים להראות. לא הייתי מרוצה מכלום, לא הייתי שמחה כמעט מכלום וקיבלתי על עצמי תקופות ארוכות של פשוט להתבוסס בצער על מציאות החיים שלי.
לא משנה כמה אובייקטיבית היה לי טוב, בתוך תוכי היה מקום שלא היה מרוצה מזה. והייתי מלאה בסיפורים ותירוצים למה המצב שלי לא טוב. כשהיו אומרים לי תראי כמה זה נפלא וזה נהדר הייתה לי תשובה מוכנה מראש: "כן, אבל…" ובעצם ביטלתי את כל המראות ששיקפו לי שהדברים בסך הכל טובים.
שלא תבינו לא נכון, היו לי ימים נהדרים ותקופות טובות אך אלו היו קצרים ביחס לתקופות שבהן חוויתי בעיקר פיקפוק בעצמי ותחושה עמוקה של עצב וצער.
לפני שנתיים בדיוק חל מהפך אדיר בחיי ובתפיסה שלי. סבתי השנייה, אימו של אבי נפטרה.
כמעט בת 90 הייתה במותה, וגם היא חיה חיים לא פשוטים, גם היא שרדה את השואה וחזרה לחיים ללא המשפחה הענפה שהייתה לה. היא חזרה לעיירה בה גדלה, נישאה וילדה שלושה בנים. החיים היום לא קלים בכלל, לא היה אוכל והם סבלו עוני וחרפת רעב.
ויחד עם זאת היא הייתה תמיד עם חוש הומור מצויין, מלאת תושיה, דעתנית, מפולפלת ושמחה.
זכיתי לחיות צמוד אליה רק עד גיל שנתיים וחצי, אז בחרו הורי לעלות לארץ והיא החליטה להגר לארה"ב. בשנתיים האלה נקשרה נפשי בנפשה. היא טיפלה בי המון. המיתולוגיה מספרת שלא רציתי לאכול ולכן הייתה מאביסה ומפטמת אותי כמו שפיטמה את האווזים שגידלה בחצר שלה.
בשנים הארוכות שגרנו בארץ והיא וסבי בארה"ב יצא לנו להפגש אחת לכמה שנים אבל אהבתי אליה רק גדלה כל הזמן.תמיד היה לה משהו חכם ומצחיק להגיד על החיים ותמיד היה תבשיל מעולה על הכיריים.
היא ידעה היטב לנג'ס שאתחתן כבר, לשמוח כשהתחתנתי, לנג'ס שאעשה ילדים כבר, למה אני לא אוכלת מספיק (היא עבדה כל כך קשה לבשל רק בשבילי), מתי אסיים את הלימודים, מתי אבוא לבקר, למה להגיע לניו יורק ולהתארח במלון אם יש את הבית של סבתא, לחבק, להאכיל, לפנק, לכוון, להביע את דעתה על כל נושא והכל באהבה ובהמון הומור.
בשנים האחרונות טיפלה בסבי שחלה באלצהיימר והוסיפה להיות חזקה ואנרגטית כתמיד. אבל עם מותו של סבי משהו בניצוץ השמח בה כבה. גופה התעייף והיא הפכה מכונסת בעצמה ופזורת דעת. בפעמים האחרונות ששוחחנו אמרה לי במילים סתומות אך ברורות: ככה אני לא רוצה יותר לחיות.
ב27 ליולי 2013 בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאחותי ולפי הרעד בקול ידעתי מה היא הולכת להגיד. "סבתא נפטרה".
לא היה הרבה זמן לצער באותו אחר צהריים עם שני בנים קטנים ושמחים שרצו להמשיך לשחק בחצר. אך בערב התפנתי לחשוב, להרגיש ולהזכר והדמעות לא הפיקו לזרום כמה ימים לאחר מכן.
הימים הבאים היו ימים של עצב ותמיכה באבא שלי על לכתה. במהלך ימי השבעה התכנסו קרובים רבים מכל רחבי הארץ שבאו לנחם ולספר חלק מסיפור חייה. אלה היו ימים של אהבה ללא תנאי ושל תגליות חשובות.
אחד הדברים שכל האורחים סיפרו שוב ושוב זה על חוש ההומור המיוחד של סבתי, על הגישה האופטימית שלה לחיים, על כך שגם כשלא היה מה לאכול היא המציאה משהו והייתה מאכילה לא רק את ילדיה שלה אלא גם את ילדי השכנים והקרובים.
היא תמיד הפיחה שמחת חיים בכל מה ומי שהיה סביבה.
לפתע זה היכה בי: שתי הסבתות שלי חוו את השואה בצורה האיומה ביותר שניתן. שתיהן איבדו הכל וחזרו לחיים של דלות, עוני וקשיים.
אז איך זה שאחת בחרה לכאוב ולחיות חיים של עצב והשנייה בחרה לבחור בחיים של צחוק ושמחה?איך זה ששתי נשים שחוו בדיוק את אותן הנסיבות האיומות בחייהן עשו בחירות חיים שונות כל כך?והמסקנה שהגעתי אליה היא שאם להן הייתה זכות הבחירה באופן בו הן מתייחסות לחיים אז בעצם גם לי יש!
הבנתי שכל הסיפורים שסיפרתי לעצמי במהלך חיי הם בטלים ומבוטלים.
הבנתי בראשי, בליבי וברוחי שהבחירה להיות שמחה בכל רגע ורגע בחיי היא שלי ורק שלי.
זה היה מהפך תודעתי והתנהגותי שההשפעה שלו מהדהדת גם היום- בבחירה שלי לפתוח כל בוקר בהוקרות תודה, בבחירה מודעת בשמחה כדרך חיים מקדמת ועצמתית, בהחלטה שלי למצוא את החיובי והמצחיק בכל מצב.
ותראו את הקסם הזה, מרגע שאני בחרתי לחיות חיים של שמחה מודעת כך גם הילדים שלי. הם קמים בבוקר עם חיוך וצחוק ומבלים את אחר הצהריים שלהם בשמחה ביחד.
זו כנראה הירושה הכי נפלא שסבתי תרמה לי ולדורות הבאים במשפחתנו.
לא אשכח את שתי סבתותיי לעולם, ליבי ונפשי מלאים בהן ובדברים הטובים שהעניקו לי בחייהן.אני
אסירת תודה על התובנות שקיבלתי משתיהן.
אני אסירת תודה על הדבר הכי טוב שהעניקה לי אימו של אבי עם לכתה.
בחירה בחיים של שמחה.
