כל חיי גדלתי בתחושה שאני לא יצירתית.
כנראה שלא ציירתי יפה כמו חברותי בגן ואחר כך בבית הספר.
כשהיו שיעורי ציור ראיתי במובהק כמה הציורים שלהן יפים ומסוגננים ומעודנים ושלי … לא כל כך.
כתב היד של חברותיי היה מסודר ומעוגל ואילו המחברות שלי היו מבולגנות, מעוקמות בקצותיהן, וכתב היד היה גדול, מגושם ולא מאורגן.
קינאתי בחברות שידעו לצייר יפה והבנתי שאני פשוט לא אדם יצירתי אז אין לי מה לפעול או לעשות כדי לשנות את זה.
לאורך השנים ניסיתי מדי פעם ללמוד טכניקות ציור בכוחות עצמי וגם התאמנתי על כתיבה איטית יותר, הקפדתי על צורת האותיות וכתב ידי אכן השתפר עם השנים.
מה שלא השתנה זה הדימוי העצמי שלי: אני לא ממש יצירתית!
מה היה המקור לכתב היד שלי ולקושי שלי בציור? כנראה נושאים שקשורים במוטוריקה עדינה לא מפותחת דיה. היום היו לוקחים ילדה כמוני לריפוי בעיסוק.
אני בטוחה שהמרפאה בעיסוק הייתה מזהה מיד שיש לי גם נושא של ויסות תחושתי לא מאוזן.
עד היום אני לא סובלת לגעת בבצק, אם אני מכינה שניצלים אני שוטפת ידיים בין שניצל לשניצל כי אני לא סובלת אל מגע הבלילה באצבעות שלי.
בילדות לא יכלתי ללכת יחפה על דשא כי זה דקר וכאב לי. ואל תטעו. אם תראו אותי הולכת יחפה על דשא היום, אני עושה את זה במאמץ וזה עדיין מרגיש לי כמו ללכת על סכינים.
היו וודאי סיבות טובות מאד בילדותי להאמין שאני פחות יצירתית מחבריי וחברותיי.
כשהייתי בתיכון חטפתי מכה כואבת נוספת בנושא היצירתיות שלי.
חבר יקר שלי, אדם שהערכתי מאד את דעתו, אמר שאני אדם לא יצירתי בעיניו.
זה היה ממש כואב.
אבל שיהיה ברור, לא כעסתי עליו לרגע.
רק חשבתי שהוא צודק, כי אכן אני ידעתי על עצמי, ידעתי בוודאות, שאני לא טובה בתחום הזה, כי אני הרי לא יצירתית.
היום במרחק השנים אני מבינה שאימצתי לי אמונה מגבילה והנחתי לה לנהל את חיי. בכל מקום עבודה שהגעתי אליו תמיד אמרתי על עצמי: אני טובה בxyz אבל אני לא מהיצירתיים האלה…
כל זה השתנה בשנים האחרונות , כשמאורעות החיים אילצו אותי לקחת את המושכות של החיים שלי לידיים שלי.
פיתוח שיטת לחישות לילה להעצמת ילדים, כמות הרעיונות ששוטפים אותי מדי יום, הרצון לכתוב, ללמד, לייצר כלים נוספים להעביר את הידע הזה הלאה. כל אלה מוכיחים לי מדי יום כמה יצירתיות שוכנת בי.
לדוגמא, רק היום בבוקר עלה לי רעיון לספר לילדים והורים וכבר כתבתי את הטיוטה הראשונה של הבסיס לספר.
היום אני יודעת, באותה רמה של וודאות, שאני יצירתית והיצירתיות הזו בעלת ערך אדיר למאות ולאלפי אנשים סביבי.
בשנים האחרונות נפתח סכר שהיה כלוא עשרות שנים.
היום אני מבינה שהייתי יצירתית תמיד רק הנחתי לאמונה מגבילה ולא מקדמת להגביל אותי כל חיי . היצירתיות היתה קיימת בי תמיד.
כתבתי שירים וסיפורים, שרתי ורקדתי, הופעתי בהצגות. אבל התעלמתי מכל הכישרונות הללו לטובת אמונה מגבילה אחת שתפסה נפח אדיר וכל הדימוי העצמי שלי סבב סביבה.
ואני מתבוננת באלפי ילדים סביב ורואה אילו אמונות מגבילות מנהלות אותם, רואה שהם חושבים שהם לא טובים מספיק, כבר עכשיו הם מאמינים שהם לא יצליחו בו. והם סך הכל ילדים צעירים.
חלקם מרגישים שהם הפסידו במשחק החיים עוד לפני שהוא התחיל.
והלב יוצא אליהם.
כמה קושי וכמה כאב היה נחסך מהם אם כבר עכשיו היינו מטמיעים בהם את הידיעה שהם נפלאים ונהדרים כמו שהם.
הורים, קחו את המושכות לידיים שלכם ותספרו לילדים שלכם כל יום את כל הדברים שהם טובים בהם, חזקים בהם, מוצלחים בהם.
תעזרו להם לראות את היצירתיות והיופי ששוכנים בהם. תנו להם הזדמנות לגדול עם דימוי עצמי מוצלח ממש מעכשיו.
איך עושים את זה? באמצעות 3 שאלות פשוטות
3 שאלות סך הכל:
1. האם יש תחום אחד שבו כן היית יצירתי?
2. האם את/ה זוכר/ת אירוע אחד שבו כן התנהגת ביצירתיות?
3. האם יש מקרה שבו מישהו אחר חשב עלייך שאת/ה יצירתי/ת?
גם אם הילד חושב שהוא לא יצירתי או לא מוצלח או עצלן או טיפש או לא מוצלח תשאלו אותם אם יש תחום אחד בחייהם שבו הם כן יצירתיים/ חכמים/ מוצלחים/ חרוצים. מהר מאד הם יגידו לכם שיש תחום אחד (ואם הם לא יגידו תזכירו להם את התחום האחד הזה).
ואז תבקשו מהם לחשוב על מצבים שבהם הם היו יצירתיים, חכמים, מוצלחים, חרוצים ותראו איך הם מתחילים לגלות מאורעות שבהם הם הפגינו את התכונות החיוביות שלהם.
ולסיכום תבקשו מהם לחשוב על מאורעות שאחרים חשבו עליהם שהם יצירתיים, חרוצים, חכמים, מוצלחים. לא משנה מי זה היה, אמא או סבא, המורה או חברה. תשאלו אם מישהו אחר חשב עליהם שהם מגלמים את התכונה החיובית הזו.
זוהי זכותם המולדת לדעת שהם נפלאים ונהדרים פשוט מעצם היותם. באמצעות שאלות מועילות ומקדמות כאלה תוכלו לעזור לילדים להוכיח לעצמם, בכוחות עצמם כמה הם נפלאים ונהדרים מעצם היותם.
