מה אספר לילדי הקטן? זכרונות של דור שלישי

שתפו מכאן:

מה אספר לילדי הקטן ששואל אותי למה היום הזה עצוב? מה אומר לבני שרוצה לדעת למה אני היום צוחקת פחות?
מאז שנהייתי אמא זוועות השואה הפכו בלתי נסבלות וקשות להכלה.

והזכרונות עולים ומציפים אותי.

תמונה בשחור לבן של ילדה מחובקת על ידי סבתה שאוחזת פרח

עומר, האיש שלי עמד לידי זועף ושותק בזמן שאני רוכנת ליד בני הבכור ומסבירה לו (ביכולתי המוגבלת ביותר) מה יקרה היום.
כשתשמע הצפירה, אתה תעמוד עם כל החברים בגן, אמא ואבא יעמדו בעבודה ואתה צריך לחשוב על כך שאתה ילד נהדר וגיבור וחזק (וחי, חשבתי לעצמי, במדינה שלך) ויש לך משפחה אוהבת. יובל הנהן בראש, לא בטוחה מה הוא הבין.

בני הקטן אומר: “מחר תהיה מכונת צפירה וזה יהיה מחפיד”. ערני אם יהיה לך מפחיד אתה יכול לכסות את האזניים שלך. הוא מתאמן. מכסה את אזניו ואומר: אני יותר אוהב לסגור אוזניים עם האצבעות. אז אני לא מחפד”.

אני דור שלישי. סבתא בוכה בלילות. אמא מספרת כל מה שהיא יודעת, בלי הפסקה שוטפת אותנו בכאב שהיה מנת חלקם.

אבא שותק.
הרעב שחוו אחרי המלחמה גרם לו להפוך לאדם שאוגר מזון. עד היום המזווה מלא עד אפס מקום ושני מקררים מפוצצים באוכל.
גם המזווה שבביתי מלא.

לסבתא השנייה יש קעקוע של מספר על היד. זה דבר רגיל, גם לסבא יש.
ילדה בבית ספר יסודי ובתיכון קוראת באובססיה כל מה שאפשר להניח עליו את היד אבל לא מצליחה להבין את הזוועה הזו.

דור רביעי. יובל וערן. מבול של דמעות נפתח, מבינה בעוצמה את כל הזוועות שקראתי, ראיתי, שמעתי.

יובל חכם כל כך, מקשיב למילים קשב רב, סופג ושואל שאלות חכמות.
אין לי מושג איך אי פעם אוכל לספר להם מה שאני יודעת.
אבל אני יודעת שזה בלתי נמנע שאספר להם, שאסביר להם מה קרה ומה לא יכול לקרות שוב

מוקדש לסבים ולסבתות האהובים שלי, לזכרם של אלו שמתו ולכבודם של החיים


שתפו מכאן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.