המצב הזה מורט עצבים. שגרת החיים שלנו נקטעה בשבועות האחרונים ובמקום להנות מחופשת קיץ שמחה ופעילה אנחנו נמצאים בממ”ד ובחדרי המדרגות.
אנחנו רואים ילדים רבים שהפחד והחששות גורמים להם לחוות נסיגות רגשיות והתנהגותיות, פחדים ותופעות שמעולם לא נתקלנו בהם עם ילדינו. וגם אנחנו מתקשים. מגיעים למצב שבו אנחנו מרוטי עצבים ולפעמים זה מגיע לנקודת רתיחה. הורים כועסים, מאוכזבים, חוששים וזה יוצא מול הילדים שלנו מה שלצערנו לא מוסיף להם לתחושת הבטחון אלא בדיוק להפך.
היום בעקבות מפגש עם לקוחה בקליניקה עלה הנושא החשוב הזה: “לא נוכל לגרום לילדינו להתנהג טוב יותר על ידי זה שנגרום להם להרגיש רע יותר. כאשר ילדים מרגישים טוב יותר הם מתנהגים טוב יותר”
הילדים שלנו לומדים מאיתנו כיצד להתנהג. כאשר הם משתוללים, בוכים, כועסים, צועקים, זורקים חפצים או את עצמם התגובה שלנו תקבע את ההתנהלות שלהם בפעם הבאה שהם יחוו קושי רגשי.
אם התגובה שלנו להתנהגותם תהיה צעקות, עונשים, כעסים והאשמה הרי שזה מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לעשות. כאשר אנחנו כועסים, מענישים, צועקים, מטיחים אשמה או שופטים את ילדינו לחומרה אנחנו גורמים להם להרגיש קטנים, גורמים להם להרגיש רע יותר. הם למעשה מתכנסים בתוך עצמם, מתבצרים בעמדתם ולא מתקיים ביננו דיאלוג.
ילד שחווה עונש שוכח את המעשה השלילי שעשה והופך להיות קורבן של הסיטואציה בעיני עצמו. זאת אומרת שלא פעם הילד שרק לפני רגע השתולל, הציק לאחותו, זרק משחק ועכשיו הוענש- עכשיו הוא מרגיש את עצמו כמסכן משום שכועסים עליו ולא בצדק מבחינתו. נסו להזכר בסיטואציה מילדותכם שבה הוענשתם ונשלחתם לחדר או לעמוד בפינה. איזו הרגשה לא נעימה זו. ותמיד הרגשנו שזה חוסר צדק שנענשנו.
אז מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לגדל ילדים רגועים? את ההפך ממה שאנחנו נוטים לעשות.
לפעמים כדאי לנו לקחת צעד אחורה ולנסות להתבונן על המצב כאילו זו תמונה או סרט. לנסות להוציא את עצמנו מהסיטואציה כאילו אנחנו צופה בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. ומתוך המצב הזה לחשוב: “מה גורם לילדי או לילדתי להתנהג כך?” , “האם הוא או היא חווים עכשיו משהו שלי מבחוץ קשה להבין?”
כשאנחנו לוקחים צעד אחורה אנחנו פתאום מבינים שכל התנהגות כזו של הילדים שלנו היא סימן למצוקה שהם חווים, קושי, התמודדות לא פשוטה עם מצב רגשי שהם חווים. אם הילדים שלנו יבואו אלינו בבקשת עזרה הרי שאנחנו מיד נתגייס לעניין ונעזור להם. עכשיו נסו לדמיין שההתנהגות השלילית של הילדים שלנו היא למעשה קריאה שלהם לעזרה. בעצם במקום לראות ילד שחוטף צעצוע או ילדה שצועקת וזורקת את עצמה בעצם נראה את הילדים שלנו אומרים: “אמא, אני ממש צריך/ צריכה עזרה עכשיו”.
וואו, נכון שזה ממש משנה לגמרי את פני הדברים?
מהמקום הזה בו אנחנו מסתכלים על ההתנהגות מהצד אנחנו יכולים לקבל פרספקטיבה על מצב הילדים ולגייס משאבים פנימיים בתוכנו כדי לעזור להם במקום לכעוס עליהם. אנחנו יכולים לגייס רוגע, שיקול דעת, אהבה, חמלה ולאפשר לרגשות האלה להתגבר על רגשות הכעס, חוסר הסבלנות וחוסר האונים שגם אנחנו חשים.
בנוסף על כך כשננהג בדרך שקולה ומתונה הילדים שלנו ילמדו (כפי שהם תמיד לומדים מההתבוננות בנו) שכך נוהגים במצב מצוקה. אם אנחנו כועסים כשהם כועסים אנחנו בעצמם מוסיפים שמן למדורה. לעומת זאת הורים אשר מוצאים דרכים רגועות ויצירתיות להגיב לכעסם ולהתנהגותם הפרועה של הילדים עושים שירות נפלא גם לעצמם וגם לילדיהם לטווח הארוך.
תסמכו עליהם שהם יודעים להירגע בכוחות עצמם- והם ילמדו אתכם את הכוח והעצמה שטמונים בהם מלידה.
