Category Archives: ילדים צוחקים

יש לי תרגיל חשוב והמלצה חמה עבורכם שיעזורו לכם להגשים חלומות לקראת השנה האזרחית החדשה ובכלל.

זה יקח שתי דקות מזמנכם אבל יאפשר לכם לפקוח את עיניכם ולזהות מה אתם באמת באמת רוצים עבור הילדים שלכם, מה אתם חולמים עבורם ומה אתם באמת מאחלים למשפחה שלכם.

עכשיו תעצרו לרגע. תתכוננו לחלום את הבלתי אפשרי עבור המשפחה.

נסו לדמיין את החלום הכי גדול שלכם עבור הילדים. תראו את זה כאילו זה מתגשם, תנו לעצמכם להרגיש את התחושה הטובה הזו כשהחלומות שלכם עבורם מתגשמים.

תעצימו את התחושה הטובה הזו, תגדילו אותה ותנו לה למלא את כל גופכם.

מרגיש טוב, נכון?

זהו תרגיל שמסייע למיינד שלכם לדמיין הרבה מעבר למה שהמוח המודע מאפשר לו.

מחקרים מוכיחים כי מי שמתנסה באופן קבוע בתהליכי דמיון מודרך, בהם מדמיינים את התוצאה העתידית הרצויה, מתרגל את המיינד שלו להשיג את היעדים שלו, בכל תחום בחיים.

זהו בדיוק הדבר המדליק שבסדרת הסרטונים הזו שהוציאה חברתי והקולגה שלי: ביאטריס גלימברג.

לקראת השנה החדשה רוב האנשים מתמלאים תקווה שהשנה הקרובה תהיה הרבה יותר מוצלחת ומאושרת!

חלק מהם אפילו עושים רשימה של החלומות והפרויקטים שירצו להוציא לפועל בשנה החדשה.

אבל כמה מהם באמת מתגשמים ולמה רוב האנשים מגיעים לסוף השנה עם תחושה שלא הספיקו להגשים רבע ממה שרצו?

השגרה העמוסה, אינסוף מטלות יומיומיות, דברים דחופות שצצים כל הזמן, עייפות מצטברת – לא משאירים זמן וכוח לדברים החשובים באמת: לחלומות ושאיפות שלנו, לרעיונות מבריקים שיש לנו, לפרויקטים גדולים ומרגשים.

אז איך בכל זאת אפשר לפרוץ את מעגל השגרה השוחקת ולהתחיל  עוד היום להגשים חלומות בכל תחום שרק נרצה?

על זה בדיוק ביאטריס מדברת בסדרת הסרטונים שהיא הוציאה לקהל הרחב, חינם. ואתם מוזמנים לצפות ולהנות על ידי לחיצה ממש כאן

ביאטריס חולקת את השיטה שלה להגשמת חלומות ואני ממליצה בחום להנות מהתוכן הנפלא הזה כל עוד הוא באוויר.

הגשמת חלומות נעימה

אינסה

כששלושת המלאכים באים לבקר את אברהם אבינו באוהלו לכל אחד מהם יש משימה אחרת.

כשאברהם אבינו מגלה שאחת המשימות היא להשמיד את סדום אברהם מיד מתחיל לבקש רחמים ולשאול ומה אם יש ולו צדיק אחד בסדום, האם בזכותו ניתן יהיה לרחם על תושבי העיר.

אני לא מומחית בנושאי התורה אבל אני יודעת לזהות טוב לב כשאני רואה אותו. אברהם אבינו חיפש את הטוב אפילו בגרועים שבחוטאים- אברהם אבינו חיפש ולו את פירור הטוב הקטן ביותר שניתן למצוא.

הסיפור הזה הוא חלק מפרשת השבוע, וירא והוא ריגש אותי מאד.
יש שם למידה מאד משמעותית לנו כהורים.

דווקא ברגעים הקשים ביותר עם הילדים, כשאתם רוצים לצעוק, להעניש, להטיל משמעת- אלה הם הרגעים בהם הילדים זקוקים יותר מתמיד לחמלה שלכם, לקרבה שלכם, לסליחה שלכם.

אין ילד רע אלא רק ילד שרע לו.

אין ילד קשה אלא ילד שקשה לו.
רוב ההורים יכולים בקלות לספר על שלושה דברים שליליים שהילדים עשו במהלך היום.

בכל רגע נתון אפשר לראות שהגדול התחצף והצעירה הציקה והאמצעי זרק את עצמו ו…

ומה אם נחליט לעשות כמו אברהם אבינו? מה אם נבחר ברגעים הקשים והמורכבים ביותר לתת לילדים את מה שהם צריכים ולא את מה שאנחנו צריכים?
גם אם אנחנו צריכים בו ברגע שקט או משמעת או סדר…

במקום זה נבחר לתת לילדים את הקרבה שלנו, את החום שלנו, את הקבלה, את ההכלה, את האהבה.

דווקא כשהילדה זורקת את עצמה לתת לה חיבוק וללחוש לה שאת אוהבת אותה. דווקא כשהילד מתחצף להתקרב אליו ולתת הרגשה שבכל מצב אתם שם בשבילו.

כדי להתאמן על כך מדי יום ויום נסו למצוא בילדים מדי יום לפחות שלושה דברים חיוביים.
קחו מחברת אחת שתהיה מוקדשת אך ורק לכתיבה של דברים טובים שאתם רואים בילדים. וכל יום לפחות שלושה דברים טובים תכתבו במחברת, על כל אחד מהילדים.

ואם מתחשק לכם “להגדיל ראש” תכתבו במחברת גם שלושה דברים חיוביים על עצמכם.
תמקדו את עצמכם בטוב ואתם בוודאות תמגנטו עוד מהטוב הזה.

שבת שלום
אינסה

שלושה עקרונות- זה הכל.

עד כדי כך פשוט.

על פי שיטת לחישות לילה יש סך הכל שלושה עקרונות להעצמת הילדים שלכם.

אז אם הילדים שלכם מתקשים, מתמודדים עם קשיים רגשיים, מפגינים קשיים התנהגותיים הסרטון הזה מיועד עבורכם:

“יששש, ניצחתי בטאקי, ניצחתי בטאקי” צועק בשמחה בני הבכור, לאחר המשחק השני ברצף בו הביס אותי.”אמא, איזה כיף לי” הוא אומר ומיד מציע בהתלהבות “בואי נשחק עוד פעם”.

אני מהנהנת בראשי ובדיוק באותו רגע הטלפון שלי מצלצל. אני מחכה לטלפון חשוב ואומרת לו שאני אעשה שיחה קצרה וכבר אחזור לשחק איתו. הוא מהנהן בהבנה אבל אני רואה שהכתפיים שלו נשמטו והאוויר יצא לו מהריאות.

בצד השני של הקו נמצא האדם שחיכיתי לשוחח איתו ואני מבינה בבהירות שמשחק הטאקי עם הבן שלי, הוא הדבר הכי חשוב בעולם כרגע.

“הי ארז, תודה שחזרת אלי רציתי לשאול אותך מתי יהיה לך נוח לשוחח בשעות הערב? אתה יודע, אני פשוט עכשיו משחקת עם הבן שלי וזה מאד חשוב לי לשחק איתו”

ארז ואני מסכמים לשוחח מאוחר יותר והבן שלי מרוויח. הרבה יותר מאשר הרווח של משחק נוסף עם אמא, הוא שמע אותי אומרת, עליו, שהוא והמשחק איתו חשובים לי יותר משיחת עבודה. והאוויר חוזר שוב לריאותיו. נראה כאילו הוא גבה פתאום מההבנה של כמה הוא חשוב ואהוב.

כל מה שעשיתי כאן היה משחק קל וחיובי עם המוח הלא מודע של בני כדי לשתול אצלו הרגשת חשיבות. לו פניתי אליו באופן ישיר יש סיכוי סביר להניח שמערכת המסננים והמגנים הפעילים במוח המודע שלו היו מיד מתעוררים לפעולה ומסננים החוצה את המידע שהוא חשוב, כי הרי ההוכחה היא שהפסקתי לשחק איתו כדי לנהל שיחה.

אולם המוח הלא מודע קולט באופן שונה ואחר. הוא קולט באמצעות חושים שאינם מודעים באמצעות כל תאי הגוף את האנרגיה בסביבה.

המוח הלא מודע קולט מידע בדרכים אחרות לגמרי. הוא אוהב לקלוט מידע דרך מוזיקה ושירה, דרך תנועה ודרך כל תאי הגוף, דרך סיפורים ומטאפורות. המוח הלא מודע קולט הרבה יותר טוב כשמדברים על האדם מאשר אל האדם.ולכן הורים אוהבים להשתמש בטכניקה הזו כדי להעצים ילדים. במקום לשבח את הילד בפניו הם מתקשרים לסבתא לספר לה על נפלאות הילד או הילדה ומרוויחים כך גם את הקליטה של מידע חיובי ומעצים וגם שיתפנו את סבתא ועשינו לה נחת 🙂

הורים רבים מחפשים כלים להעצים את הילדים שלהם והם לא מודעים שאחת הדרכים המשמעותיות ביותר לעשות זאת היא השפה שבה נוקטים. לצערנו מרבית ההורים גדלו במציאות של שפה מגבילה ומצמצמת ושפה כזו מייצגת מציאות שכזו.

רק לפני כמה ימים כתבה לי לקוחה שלי שהיא הייתה עם בנה בן השנתיים וחצי בגן השעשועים, הוא אחז בידו כריך ובמקביל הוא אמר שהוא רוצה לטפס בסולם של המגלשה. מתוך רצון לגונן עליו, אמרה לו האמא שהוא לא יכול לטפס עם הכריך ביד. הילד לא חשב פעמיים, ועל אף המסר השלילי שהוא קיבל הוא פשוט הכניס את הכריך לפה, אחז בכריך עם השיניים וכך התפנו לו שתי ידיו על מנת שהוא יוכל לטפס בסולם למעלה.

האמא נותרה המומה ונרגשת. היא למדה שיעור משמעותי והתובנה שהיא חלקה מהמקרה היא שהילד יכול לעשות הכל ומעתה היא תשמש בביטויים מעצימים ומקדמים ובמקום להגיד לילד מה הוא לא יכול היא תאמר לו מה  הוא יכול לעשות ולהצליח בו.

בזמן שהורים רבים רוצים לגונן על הילדים שלהם, לשמור עליהם ולהקנות להם הרגלים שתואמים את הערכים של הבית הורים מוצאים את עצמם מדי יום אומרים לילדים עשרות פעמים: לא, אסור, אל, מספיק, די.

השפה היא ביטוי של הלך הרוח ושל המחשבות של כל אדם. מילים מהסוג שציינתי מייצרות אצל הילדים תחושה של מחסור, צימצום, הגבלה, פחד וחוסר וודאות. וחמור מזה, הן מייצרות תחושה של חוסר מסוגלות ושל תקרות זכוכית מדומות.

וישנם מילים ומושגים נוספים המבטאים צימצום ביחס לתחושת המסוגלות ופוגעות בדימוי העצמי של הילדים:

• אבל היא מילת קישור המבטלת כל מה שנאמר לפניה. אם אתם משבחים את הילדה ומיד מוסיפים אבל יוצא שביטלתם את כל השבח והאבל השלילי הופך להיות החלק הדומיננטי של המשפט. אמנם הכנת את שיעורי הבית שלך בחריצות היום אבל אחר כך חטפת את הצעצוע לאחיך. הנה דוגמא למפשט שמבטל את ההישג וההצלחה ומתמקד בשלילי. הורים שרוצים להעצים את הילדים שלהם יעדיפו להשתמש במילה אבל באופן הפוך לגמרי. למשל כדי להבליט החיובי שיהיה בסיום המשפט. לדוגמא: “אמנם היום התעוררת עם מצב רוח כעוס אבל מהר מאד העלית חיוך על הפנים והצלחת לשתף איתי ועם אבא פעולה בבוקר. זה היה מאד נעים לכל המשפחה.”

• גם המילה למה בתחילת משפט מכילה בתוכה האשמה סמויה: “למה דיברת בצורה לא יפה לחבר שלך?” או “למה חטפת לאחותך את הצעצוע?”. זה ביטוי שמשמעותו היא: באתי להעמיד אותך על מקומך.

למעשה שפה כזו מייצגת גבולות נוקשים שהורים מציבים לילדים ועל ידי כך גורמים להם לחוש חוסר אונים ולהאמין שהם, ההורים, לא תומכים בהם. שימוש מושכל בביטויים ובאמירות מקדמות יוכל לעזור לפתח תחושת מסוגלות, בטחון ביכולות שלהם ודימוי עצמי גבוה.

אז מה הורים יכולים לעשות?

כפי שכתבתי בתחילת המאמר, השפה היא ביטוי חיצוני של המחשבות של כל אדם. כשאדם נמצא בתודעה של צימצום ושהדברים אינם אפשריים השפה שלו תבטא את זה.

כדי שהורים יוכלו להתחיל לשנות את התודעה ולהרחיב את תחושת המסוגלות אפשר להתחיל בכך שתהיו מודעים למה שאתם אומרים ולאופן שאתם אומרים את הדברים.

המודעות היא אמצעי אחד להתחיל לחולל שינוי. רק על הנושא הזה אפשר לעשות סדנאות של ימים ארוכים ויחד עם זה אני אתן לכם כמה רעיונות של מה כן אפשר לעשות.

יש מילים שבאופן מובהק נחשבות למילים מצמצמות, מאשימות ומקטינות ומשדרות חוסר אמונה רק כמה דוגמאות: לא, אל תעשה את זה, אסור : מייצגות מילים שמבטלות, מגבילות ומצמצמות.

וחשוב להבין שהמיינד שלנו כלל לא קולט מילים שליליות כך שאם אני אגיד לילד: “אל תרוץ מהר כי אתה תיפול” הרי שהדבר הבא שיקרה הוא שהוא ירוץ ויפול. הדרך החיובית היא הדרך הנכונה לפנות לילדים שלנו ובדוגמא הזו: “תלך לאט, תהיה זהיר” אלה ביטויים המנוסחים בחיוב והנוסח הזה מועיל יותר לילדים.

אבל, חבל, למה וחברותיהן הן הבאות בשרשרת המלים המחלישות. אבל מבטלת כל מה שנאמר לפניה ולמה היא מילת האשמה שכידוע על פי רוב אם אנחנו מעמידים מישהו בעמדת אשמה נגלה את הנאשם מתבצר בעמדתו ומרגיש קורבן. הנה משפט שמדגים את השילוב הלא מופלא הזה: “חבל, התאמצת כל כך לחסוך את הכסף הזה אבל ביזבזת אותו על שטויות, למה עשית את זה?”

אם במקום השיפוטיות והביקורתיות תתמקדו במה טוב בדבר שקרה ובלמידה שניתן להפיק מהמצב תצליחו להעניק לילדים שלכם פרספקטיבה רחבה יותר ושוב מגוון של אפשרויות: “אני מבינה שבחרת להשקיע את הכסף שחסכת על דברים שחשובים לך ויחד עם זה יש דרכים נוספות להשתמש בכספים שלך. איך לדעתך תוכלי בפעם הבאה להשקיע את הכסף שלך בצורה טובה עבורך?”

ילדים לא מכירים במגבלות והם מבקשים שוב ושוב את מה שהם רוצים לעצמם. וזה דבר מעולה ונפלא שילדים לא מכירים במגבלות, כי הרי אם הם מרגישים מגבלה וחוסר מסוגלות בשנים הראשונות לחייהם הם לא היו מתפתחים, לא לומדים להתהפך, לדבר, לזחול, ללכת. הרי אם ילד היה נופל על הישבן בפעם הראשונה שהוא נעמד על רגליו ולא מנסה ללכת שוב בשל תחושת כישלון הרי אף אחד מאיתנו לא היה הולך, אלא כולנו היינו זוחלים. אלא שבילדים יש רצון עז וטבעי ומבורך להתפתח ולהתקדם הלאה. הם יבקשו שוב ושוב את מה שהם רוצים כי זה פשוט חלק מהטבע שלהם.

וכאן לא פעם הורים נופלים למלכודת ה”לא וזהו”. הילדים מבקשים שוב ושוב וההורים מתנגדים שוב ושוב כדי לצמצם את כמות הבקשות שלהם. וזה מייצר מעגל קסמים של חוסר אפשרות, של תקרות זכוכית וצמצום.

ילד שישמע כל כך הרבה פעמים לא ואסור ואי אפשר יגדל להאמין שזו המציאות ואכן אי אפשר לקבל יותר ממה שנראה לעין.

אני ממליצה להורים שאיתם אני עובדת לאמץ הנחת בסיס אחת חשובה: ההנחה היא שהכל אפשרי!

הכל אפשרי ויש מספיק כדי לענות על כל הבקשות והתשובות לכל השאלות קיימות. אז כדי שלא ניפול ללופ הסגור של בקשה מהילדים ומענה שלילי הייתי מציעה לכם להשתמש בשלוש שאלות מובילות ומקדמות:

מה כן אפשרי? מתי זה אפשרי? באיזה אופן זה אפשרי?

אם הילד שלי רוצה עכשיו לצפות בטלוויזיה והשעה היא שעת השינה שלו ואם הילדה שלי רוצה בובה נוספת וזה לא בסדר העדיפויות שלי נחליף את התגובה האוטומטית לא ,לא עכשיו, אחר כך, אי אפשר ב: אפשר.

מה כן אפשרי? אפשר לצפות ,אפשר במקום לצפות בטלוויזיה לקרוא ספר עם אמא או אבא, אפשר לשחק עם הבובות הקיימות. כך מהר מאד אנחנו משנים את ה”לא” המוחלט והאוטומאטי בשפה שמשדרת שהדברים אפשריים.
מתי זה אפשרי? אפשר מחר בשעות אחר הצהריים לצפות בטלוויזיה, אפשר להכניס את הבובה לרשימת המתנות שאת רוצה לכבוד יום ההולדת שלך
באיזה אופן זה אפשרי? אפשר למשך רבע שעה לדחות את שעת ההשכבה ולצפות בכל זאת עכשיו- כן, גם זאת אפשרות שאתם תתגמשו פעם בכמה זמן ותתנו דוגמא שליכולת להפגין גמישות. כמובן בהינתן שזה בכפוף לערכים ולכללים המנחים בבית. אפשר לדחות קצת את הכנת שיעורי הבית כדי לצפות רבע שעה בטלוויזיה. אפשר לבקש את המתנה ממישהו אחר למשל מסבא וסבתא,  אפשר לחסוך כסף ולהשתמש בו כדי לקנות את המתנה הנוספת והאמינו לי ילדים יודעים היטב איך להשיג את מקורות המימון שלהם ואם הם לא יודעים גם לזה ניתן לחשוף אותם.

העיקרון המוביל הוא שהכל אפשרי, כולל לשנות את תבניות החשיבה שלכם ההורים ואת השפה שלכם.

כשהורים מבינים שהם יכולים לחולל את השינוי בכוחות עצמם, כשהם מבינים שהם יכולים להיות המאמנים של הילדים שלהם וסוכני השינוי, כשהורים מתחילים להשתמש בשפה מקדמת במקום בשפה מצמצמת ומאמצים ביטויים המרחיבים את טווח האפשרויות הורים מגלים שהם מסייעים לילדים שלהם להבין שהכל נגיש ואפשרי להם.

מכאן אני מקווה שהבנתם שאין כל סתירה בין הצבת גבולות לבין פיתוח תודעה של מסוגלות וחיזוק דימוי עצמי חיובי דרך שפה חיובית ומקדמת. את הגבולות הציבו במקומות של סכנת חיים, של הגדרת סדר חיים בבית, התנהלות מסויימת שלאורה אתם פועלים כמשפחה ויחד עם זה השאירו מקום לגמישות, לפתיחות ולאפשר לילדים שלכם את הרצונות שלהם תחת הסדר הזה.

תהליכי החשיבה שלנו והשפה שאנחנו נוקטים בה הם כלים בעלי חשיבות גבוהה כדי לממש ולבסס את פיתוח תפיסת המסוגלות, הבטחון העצמי והדימוי העצמי של הילדים שלכם.

זה בידיים שלכם הורים ויש לכם יכולת לחולל שינוי ממשי בשפה שאתם נוקטים בה ודרך זה לשנות את תבניות החשיבה שלכם כלפי עצמכם וכלפי הילדים שלכם. ועל ידי זה להבטיח להם עתיד טוב המבוסס על תחושת מסוגלות גבוהה ודימוי עצמי של ילד/ אדם שיודע שהוא מסוגל לעשות כל מה שהוא רוצה ולהשיג כל מה שחשוב לו.

נ.ב. אנחנו ממשיכים במבצע הקיץ המיוחד ואתם נהנים מ70% הנחה על הערכה להעצמת דימוי עצמי להורים וילדים. (המבצע בתוקף רק עד 30 ליוני)

כל הפרטים על הערכה בקישור הבא:

http://nightwhispers.ravpage.co.il/SEKit

אודות המחברת:

אינסה קליינמן- מומחית להעצמת ילדים ולדימוי עצמי מנצח. מייסדת שיטת לחישות לילה להעצמת ילדים הנעזרת במנגנונים הטבעיים של המוח והגוף על מנת להוביל לשינויים רגשיים והתנהגותיים רצויים בזמן קצר ביותר עם תוצאות מוכחות. בעזרת התהליך הקצר והאפקטיבי סייעה בשנים האחרונות לאלפי משפחות וילדים להגמל מהרטבת לילה, התלכלכות, לשפר את הדימוי ובטחון העצמי,להתגבר על פחדים וקשיים רגשיים והתנהגותיים מהם הילד סובל, להרגיע תוקפנות כלפי הסביבה, לשפר יכולת התארגנות וריכוז ועוד.

לפרטים נוספים על הקורס המלא ללימוד השיטה הייחודית לחצו כאן: http://nightwhispers.ravpage.co.il/parentingsecrets

לאורך חיי גדלתי עם תחושה עמומה של עצב שליווה אותי. גדלתי כבת בכורה ואחראית להוריי שהיו דור שני לניצולי שואה ובביתי חיה איתנו לסירוגין סבתי.

סבתא שלי, אמא של אימי, הייתה אישה עצובה מאד ולא צריך לחוות השואה ממקור ראשון כדי לדעת כמה זה נורא לאבד את כל המשפחה. היא איבדה את הכל. את חמשת אחיה, את ההורים שלה, את הארוס שלה שהיא עמדה להינשא לו והיה אהבת חייה.

היא חזרה מהמחנה שבר כלי פיזי ורגשי וכל חייה נשאה על עצמה את האשמה החמורה: למה היא נשארה בחיים והם לא.

מרגע שהוריי עלו לארץ ישראל, בגיל שנתיים וחצי, גדלתי עם הסבתא הזו והכרתי את כל הסיפורים העצובים האלה היטב. ולכן הייתי רגילה להיות עצובה. הכרתי את עצמי כאדם שיש לו מצבי רוח ונטייה לבכי ולעצב וכך חייתי את חיי.

היה לי מובן מאליו שכיוון שזה סיפור חיי אז כך הדברים צריכים להראות. לא הייתי מרוצה מכלום, לא הייתי שמחה כמעט מכלום וקיבלתי על עצמי תקופות ארוכות של פשוט להתבוסס בצער על מציאות החיים שלי.

לא משנה כמה אובייקטיבית היה לי טוב, בתוך תוכי היה מקום שלא היה מרוצה מזה. והייתי מלאה בסיפורים ותירוצים למה המצב שלי לא טוב. כשהיו אומרים לי תראי כמה זה נפלא וזה נהדר הייתה לי תשובה מוכנה מראש: “כן, אבל…” ובעצם ביטלתי את כל המראות ששיקפו לי שהדברים בסך הכל טובים.

שלא תבינו לא נכון, היו לי ימים נהדרים ותקופות טובות אך אלו היו קצרים ביחס לתקופות שבהן חוויתי בעיקר פיקפוק בעצמי ותחושה עמוקה של עצב וצער.

לפני שנתיים בדיוק חל מהפך אדיר בחיי ובתפיסה שלי. סבתי השנייה, אימו של אבי נפטרה.

כמעט בת 90 הייתה במותה, וגם היא חיה חיים לא פשוטים, גם היא שרדה את השואה וחזרה לחיים ללא המשפחה הענפה שהייתה לה. היא חזרה לעיירה בה גדלה, נישאה וילדה שלושה בנים. החיים היום לא קלים בכלל, לא היה אוכל והם סבלו עוני וחרפת רעב.

ויחד עם זאת היא הייתה תמיד עם חוש הומור מצויין, מלאת תושיה, דעתנית, מפולפלת  ושמחה.

זכיתי לחיות צמוד אליה רק עד גיל שנתיים וחצי, אז בחרו הורי לעלות לארץ והיא החליטה להגר לארה”ב. בשנתיים האלה נקשרה נפשי בנפשה. היא טיפלה בי המון. המיתולוגיה מספרת שלא רציתי לאכול  ולכן הייתה מאביסה ומפטמת אותי כמו שפיטמה את האווזים שגידלה בחצר שלה.

בשנים הארוכות שגרנו בארץ והיא וסבי בארה”ב יצא לנו להפגש אחת לכמה שנים אבל אהבתי אליה רק גדלה כל הזמן.תמיד היה לה משהו חכם ומצחיק להגיד על החיים ותמיד היה תבשיל מעולה על הכיריים.

היא ידעה היטב לנג’ס שאתחתן כבר, לשמוח כשהתחתנתי, לנג’ס שאעשה ילדים כבר, למה אני לא אוכלת מספיק (היא עבדה כל כך קשה לבשל רק בשבילי), מתי אסיים את הלימודים, מתי אבוא לבקר, למה להגיע לניו יורק ולהתארח במלון אם יש את הבית של סבתא, לחבק, להאכיל, לפנק, לכוון, להביע את דעתה על כל נושא והכל באהבה ובהמון הומור.

בשנים האחרונות טיפלה בסבי שחלה באלצהיימר והוסיפה להיות חזקה ואנרגטית כתמיד. אבל עם מותו של סבי משהו בניצוץ השמח בה כבה. גופה התעייף והיא הפכה מכונסת בעצמה ופזורת דעת. בפעמים האחרונות ששוחחנו אמרה לי במילים סתומות אך ברורות: ככה אני לא רוצה יותר לחיות.

ב27 ליולי 2013 בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאחותי ולפי הרעד בקול ידעתי מה היא הולכת להגיד. “סבתא נפטרה”.

לא היה הרבה זמן לצער באותו אחר צהריים עם שני בנים קטנים ושמחים שרצו להמשיך לשחק בחצר. אך בערב התפנתי לחשוב, להרגיש ולהזכר והדמעות לא הפיקו לזרום כמה ימים לאחר מכן.

הימים הבאים היו ימים של עצב ותמיכה באבא שלי על לכתה. במהלך ימי השבעה התכנסו קרובים רבים מכל רחבי הארץ שבאו לנחם ולספר חלק מסיפור חייה. אלה היו ימים של אהבה ללא תנאי ושל תגליות חשובות.

אחד הדברים שכל האורחים סיפרו שוב ושוב זה על חוש ההומור המיוחד של סבתי, על הגישה האופטימית שלה לחיים, על כך שגם כשלא היה מה לאכול היא המציאה משהו והייתה מאכילה לא רק את ילדיה שלה אלא גם את ילדי השכנים והקרובים.

היא תמיד הפיחה שמחת חיים בכל מה ומי שהיה סביבה.

לפתע זה היכה בי: שתי הסבתות שלי חוו את השואה בצורה האיומה ביותר שניתן. שתיהן איבדו הכל וחזרו לחיים של דלות, עוני וקשיים.

אז איך זה שאחת בחרה לכאוב ולחיות חיים של עצב והשנייה בחרה לבחור בחיים של צחוק ושמחה?איך זה ששתי נשים שחוו בדיוק את אותן הנסיבות האיומות בחייהן עשו בחירות חיים שונות כל כך?והמסקנה שהגעתי אליה היא שאם להן הייתה זכות הבחירה באופן בו הן מתייחסות לחיים אז בעצם גם לי יש!

הבנתי שכל הסיפורים שסיפרתי לעצמי במהלך חיי הם בטלים ומבוטלים.

הבנתי בראשי, בליבי וברוחי שהבחירה להיות שמחה בכל רגע ורגע בחיי היא שלי ורק שלי.

זה היה מהפך תודעתי והתנהגותי שההשפעה שלו מהדהדת גם היום- בבחירה שלי לפתוח כל בוקר בהוקרות תודה, בבחירה מודעת בשמחה כדרך חיים מקדמת ועצמתית, בהחלטה שלי למצוא את החיובי והמצחיק בכל מצב.

ותראו את הקסם הזה, מרגע שאני בחרתי לחיות חיים של שמחה מודעת כך גם הילדים שלי. הם קמים בבוקר עם חיוך וצחוק ומבלים את אחר הצהריים שלהם בשמחה ביחד.

זו כנראה הירושה הכי נפלא שסבתי תרמה לי ולדורות הבאים במשפחתנו.

לא אשכח את שתי סבתותיי לעולם, ליבי ונפשי מלאים בהן ובדברים הטובים שהעניקו לי בחייהן.אני

אסירת תודה על התובנות שקיבלתי משתיהן.

אני אסירת תודה על הדבר הכי טוב שהעניקה לי אימו של אבי עם לכתה.

בחירה בחיים של שמחה.