אני מסתכלת על בני הצעיר בזמן של הצפירה, ביום הזיכרון בדיוק לפני שנה.
הוא חיוור ומבוהל והידיים הקטנות שלו מכסות את האזניים שלו. הוא מפחד מהרעש החזק ולא מבין מה קורה ומתי זה יפסיק.
אני מסתכלת על בני בערב יום הזיכרון והוא שואל אותי: “אמא, תהיה צפירה של קיץ או של חורף?”. הוא בן 4.5 בלבד והוא עדיין מפחד מהקול של הצפירה. בכל פעם הוא מבקש ממני שאניח את הידיים שלי על האזניים הקטנות שלו ולוחץ על ידיי בכוח עם הידיים שלו.
צפירה של קיץ, צפירה של חורף. אני מיד מבינה למה הוא מתכוון.
הצפירה של הקיץ, זו שעולה ויורדת ומיד רצים במהירות, כולם רצים למקלט. גם אם זו מסיבת סוף השנה של הגנים רצים- מפסיקים לחגוג ורצים למקלטים.
הצפירה של החורף, צפירה אחידה וכולם עומדים במקום. וילד אחד סוגר את האזניים חזק חזק כדי לא לפחד.
“מחר בבוקר תהיה צפירה של חורף” אני עונה לו. הוא מהנהן בראשו ואומר שהוא יבקש ממאירה הגננת לחבק אותו.
ואני זוכרת את עצמי כילדה עומדת בטכס בערב ומכסה את האזניים עם הידיים. גם אני פחדתי. הייתה מוזיקה עצובה ודיבורים על אנשים שנפלו וצפירה רועשת ומפחידה.
גם הערב, בערב העצוב הזה אחבק את בני הצעיר בזמן הצפירה ואעזור לו לכסות את אזניו. ילדי עודנו ילד ומותר לו להרגיש את מה שהוא מרגיש ומותר לו להתנהג כילד.
לבקשת מספר אמהות ששאלו איך נכון לנהוג ומה כדאי לעשות לנוכח הפחדים של הילדים הכנתי סרטון קצר עם כמה רעיונות איך לעזור לילדים להתמודד.
