הרבה הורים שואלים אותי האם הגישה בבסיס שיטת לחישות לילה היא גישת פוצי מוצי.
הכל מותר לילדים?
האם העצמה לילדים זה אומר שלא מציבים להם גבולות אלא רק מעודדים אותם?
ובעיקר עכשיו בתקופת הסגר הזה שהגיע אלינו בעקבות התפשטות קורונה, האם זו גישה שמאפשרת לילדים לעשות מה שהם רוצים ולהתנהג איך שהם רוצים בלי להציב להם גבולות.
זה מאד משעשע אותי כשאני שומעת את זה כי זה בדיוק ההפך ממה שאני מלמדת ומקנה בהדרכות ההורים והקורסים שלי ויחד עם זה חשוב לי להתחיל עם הצהרה שקרוב לוודאי תפתיע אותך:
אני, באופן אישי, ממש לא מתחברת למושג גבולות.
מוזר לא, הרי רק הרגע כתבתי, שגבולות זה הבסיס של כל מה שאני מלמדת ובאותה נשימה כתבתי שאני לא מתחברת למושג גבולות.
ובתור מי שלא מתחברת למושג גבולות, איך יכול להיות שאצלנו בבית הדברים רגועים והילדים משחקים בצורה יפה זה עם זה, מסייעים במטלות הבית, מבצעים את המשימות שלהם בלמידה מרחוק והתקופה הזו עוברת עלינו בצורה נעימה ונינוחה?
אז הנה כבר מגיע ההסבר, ויש לי הרגשה שאולי אחרי ההסבר זה ידבר גם אליכם.
רגע לפני שאני מסבירה איך אני והלקוחות שלי מיישמים את התהליך שבו הילדים רוצים לשתף פעולה, אני חייבת לציין שיש לכל תהליך “הצבת הגבולות” שני שלבים.
אחד הוא התהליך שבו אני מגדירה את ההורות שלי ועל זה אני כותבת בהמשך הפוסט הזה.
השני הוא תהליך הקנייה של כלים לילדים שדרכו הם עצמם, לומדים לחוות העצמה אישית.
הדרך הכי טובה לייצר אצל ילדים רצון לשתף פעולה, להקשיב בקול ההורים ולהתנהג בצורה רגועה היא על ידי פיתוח תחושה של בטחון.
הרבה הורים חושבים שזו האחריות הבלעדית שלהם לפתח את זה אצל הילדים אך כדי לחזק את זה ולקעק את זה בילדים הכי חשוב לתת לילדים עצמם להכיר אתה חוזקות שלהם ולהשתמש בכלים להעצמה האישית שלהם.
ילדים שיודעים להכיר בערך שלהם בעולם, הם ילדים בטוחים יותר, שמחים יותר, רגועים יותר, משתפים יותר ובסופו של דבר מצליחים יותר.
לכן החלטתי לאפשר גם לילדים שלכם להשתתף בקורס הראשון אי פעם מבית לחישות לילה, שמיועד עבור הילדים עצמם.
במסגרת הקורס: “ילדים מייצרים בכוחות עצמם מציאות מאושרת ומלאת בטחון“
אנחנו נתמקד בדיוק רב, בעבודת הכנה רגשית והעצמה אישית, מהסוג שהוכח באוניברסיטאות ובמחקרים בפקולטות מובילות בתור הדרך הטובה ביותר לאפשר לילדים להצליח.
אבל עזבו מחקר.
זה פשוט עובד אצלנו בבית יום יום ואצל מאות הלקוחות והתלמידים שלי.
בקורס נקנה לילדים:
? כלים של מיקוד, תכנון, הכנה והעצמה אישית
? הכרת הסודות להצלחה בחיים
? הדרך להשגת מטרות חשובות
? זיהוי העוצמות והחיובי בילדים ובסובב אותם
? חיזוק הביטחון העצמי והדימוי עצמי
? התמקדות בדיבור עצמי חיובי
? הפיכת קינאה (באחים) להשראה
? הבנה חיובית של מהו כישלון ואיך להתמודד איתו כדי להפיק ממנו טוב
? כתיבה של לחישות לילה עבורם והדרכה איך להקליט אותן (הם עצמם יצרו לחישות לילה עבור עצמם)
ועוד כלים יחודיים על מנת שגם חופשת הקורונה וגם החזרה לשגרה תהיה קלה ומקור להעצמת הביטחון וחיזוק עבורם.
לכל הפרטים על הקורס והמחיר הממש מיוחד לתמוך במשפחה בתקופת הקורונה מקליקים כאן
https://nightwhispers.ravpage.co.il/Childrebcourse
זו לטעמי הדרך הכי טובה להעסיק את הילדים ולהעניק להם כלים להעצמה אישית שילוו אותם הרבה שנים קדימה.
ועכשיו לחלק השני, איך מאזנים בין הצבת גבולות להכלה של הקושי של הילדים.
לדעתי, המושג גבול הוא מושג שמתאים למדינות ולמדינאים, גבול שמים בין מדינות או שטחים גיאוגרפיים.
זה לא מתאים להורות ובטח שלא למקום בו אנחנו כהורים שואפים לייצר קשר חיובי מתמשך בינינו לבין הילדים. ויותר מזה, קשר פנימי עמוק בין מה שחיובי בילדים שלנו לבין ההכרה שלהם בכוחות שלהם.
מצד שני אני מאד מתחברת לגישה של הגדרת מסגרת פעולה לילדים.
שיהיה ברור שהילדים שלנו צמאים לזה שננחה אותם מה נכון ומה לא נכון, איך כדאי לפעול ואיך אפשר להפיק את המיטב מהחיים שלהם ומהקשר ביננו.
הם זקוקים להנחייה הזו, ללימוד הזה, לחינוך של הדרך שאנחנו מתווים.
אני אהיה עוד יותר אמיצה ואכתוב שהם זקוקים למנהיגות שלנו ולדוגמא האישית שלנו, כדי לשגשג, להצליח ולחוש בטחון.
בתוך מסגרת פעולה אנחנו מסייעים לילדים להבין את המקום בו מותר ורצוי שהם יפעלו או שאנחנו יחד כמשפחה נפעל.
עכשיו ברור לי שלחלק מהאנשים שקוראים את המאמר הזה, ההבדל בין גבולות למסגרת פעולה זה הבדל סמנטי בלבד.
מבחינתי זהו הבדל משמעותי, שבאמצעותו הורים מגדירים גבולות אבל עושים את זה בדרך אמפאטית.
דרך שבה, במקום לייצר הפרדה וריחוק, אנחנו מייצרים קירבה גם במקום שבו אומרים לילד במפורש מה כן ומה לא.
אני בטוחה שזה יכול להרגיש ממש נפלא, למצוא את האיזון הזה בין להגיד לילד “לא” על משהו ועדיין להיות שם באמפטיה לרגשות של התסכול או הכעס על כך. כך שעדיין אנחנו כהורים נוביל את הבית על פי ההחלטות שלנו, אך נעשה את זה לא תוך כדי יצירה של ריחוק (גבול) ביננו לילדים, אלא תוך יצירה של קירבה.
חשוב לי לציין שזה לא שחור או לבן.
זה לא שאם נפסיק להעניש את הילדים או לנזוף בהם זה אומר שמותר להם לעשות כל מה שהם רוצים.
זה ממש לא מקום בו הבחירה היא או שנהיה סמכותיים או שנשחרר לחלוטין כל רסן.
גישה כזו מתעלמת משפע אפשרויות הביניים הקיימות.
למשל שאנחנו תמיד המובילים והמנהיגים של הבית שלנו.
שאנחנו תמיד המובילים והמנהיגים של עצמנו.
כך שאם הילד כרגע מסרב לעשות את מה שביקשתם, ברור שאפשר ללכת לגישה של הטפות, צעקות, עונש, איום, מניעה של הטבות וכו…
ומצד שני אפשר לגלות אמפטיה למניע שגורם לו לסרב.
אולי הוא כרגע ממש מרוכז במה שהוא עושה וכיף לו לשחק ומי רוצה להפסיק משהו כיף רק כי השעון מתקתק, אז נכון שהוא לא מיד קם והלך למקלחת כפי שביקשת, אבל כן אפשר לגלות לזה אמפטיה.
גם לי לפעמים קשה להקים את עצמי כשאני שוקעת בכורסא מול הטלוויזיה.
אז אני יכולה לגלות אמפטיה לצד הזה של ההתנהגות.
“חמוד, אני רואה שקשה לך להתנתק מהמשחק שאתה משחק בו עכשיו, ויחד עם זה הגיע הזמן ללכת להתקלח. מה יעזור לך לסיים את המשחק ואז לגשת למקלחת?
וגם כאשר אומרים את הדברים, חשוב להיות בקשר עין עם הילד, אולי אפילו עם יד על הכתף, כך שאנחנו מביעים אמפטיה גם במילים וגם בהתנהגות שלנו.
יכול להיות שהילד עדיין לא יסכים וכאן תיכנס אסרטיביות אמפטית.
לא כזו שמאיימת, אלא כזו שמובילה את הילד לפעולה שנקבעה, ואם הילד בוכה או כועס או מביע תרעומת, ככל שבהורות שלנו נהיה ברורים עם עצמנו, נוכל להכיל את ההתנהגות הזו של הילדים.
זה אומר, לעשות הכנה מראש שיהיה קשה להפריד את הילד מהמשחק, שהילד יביע תסכול או צעקות או בכי ופשוט להיות שם עבורו גם כאשר אנחנו אסרטיביים ומנחים את הילד לעבר הפעולה הבאה שביקשנו לעשות.
זה בעצם אומר להציב מסגרת פעולה ובמקביל לווסת את הרגשות שלנו, כדוגמא אישית לילדים, איך לווסת את הרגשות שלהם.
חלק ממי שקוראים את הפוסט הזה, כבר מכיר את הגישה הזו כי אני מלמדת אותה בקורסים שלי ואתם וודאי תוכלו להעיד שבהתחלה זה קצת מאתגר אבל אחרי כמה ימים או שבועות ספורים של עקביות בגישה הזו, הפלא מתחיל לקרות.
הילדים מבינים שאמא ואבא רציניים לגמרי לגבי הבקשות וההנחיות שלהם, הם לא מאיימים, לא מענישים, אלא מובילים ומנהיגים את הילדים תוך כדי גילוי אמפטיה לרגשות של הילדים שמסתתרים מאוחרי ההתנהגויות שלהם.
כי יכול מאד להיות, שהם עכשיו מוצפים רגשית ולא יודעים איך להגיב אחרת
אם אנחנו נמצאים שם בגישה שרואה את המניע העמוק של הילדים, את הרגש המסתתר מאחורי ההתנהגות שלא מתאימה לנו, אנחנו יכולים לגלות הרבה אמפתיה למצב ולרגש של הילד.
ועם זה, חשוב להיות מאד ברורים עם מה שאנחנו מצפים שיקרה עכשיו.
למשל: “אני רואה שזה ממש מאכזב אותך שהבובות לא מסודרות לפי הסדר שרצית על המיטה, ממש רצית את זה כל כך ועכשיו אתה עצוב וכועס בגלל שהסדר הוא לא מה שאתה רצית.
אתה רוצה שאני אסדר את הבובות או שאתה רוצה לסדר אותן בכוחות עצמך לפני שתכנס למיטה?”
נתנו כאן לגיטימציה לרגש של הילד, הצענו אפשרויות לתיקון ובמקביל הבהרנו שהוא רגע לפני הכניסה למיטה בערב.
ולא רק שהילד לא “עושה מה שהוא רוצה” במקרה הזה, אלא שאתם כהורים מנחים את הדרך, רק שאתם מנחים אותה בדרך של אמפטיה, כשאתם רואים את הילדים ואת הצורך שלהם.
והדרך הזו גם מאד מכבדת את הצרכים ואת הרגשות שלכם.
אתם עדיין ההורים הסמכותיים בבית, רק שזה לא נעשה ממקום של כעס, או של הטלת מרות, אלא ממקום שבו אתם קודם מנהיגים את הרגשות שלכם ואת הסטייט אוף מיינד שלכם בהורות ובמקביל אתם מנהיגים את ההתנהלות בבית, דרך תקשורת חיובית שנותנת מקום לרגשות של הילדים.
בעצם בגישה הזו אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו מחפשים את הווין ווין, שני הצדדים מקבלים את הטוב ביותר שאפשר במצב הזה.
אתם מקבלים את מה שאתם רוצים, ילד או ילדה שעושים את מה שאתם מבקשים מהם.
והילדים מקבלים הכלה ואמפטיה תוך כדי שאתם מובילים את הדרך.
עכשיו יש הורים שאומרים שזה עשוי לקחת יותר זמן, כי יש כאן דיון או דיאלוג פתוח עם הילדים, ולפעמים הילדים מובילים.
אז יש לי חדשות עבורכם, הילדים הופכים למובילים רק במקומות שההורים מאפשרים להם להוביל את הסיטואציה.
כאשר אתם תהיו במודעות למקום הזה שבו אתם מובילים על ידי ויסות הרגשות שלכם, על ידי גילוי אמפתיה לצורך של הילדים ועל ידי זה שאתם בעקביות תמשיכו להוביל אותם למקום שאתם רוצים אתם תמיד בהובלה!
וכאן יש לי בקשה אליכם:
אל תגיעו אל המקומות בהם הורים שואלים אותי: אם הילד אומר ככה אז מה להגיד או לעשות או להגיב?
שאלה כזו מעידה שיש כאן הורה חסר אונים שכרגע העביר את ההובלה לילדיים של הילדים.
הילדים מתנהגים ככה, אז איך אני אגיב.
כאשר אנחנו כהורים בתגובתיות, אז ההובלה וההנהגה היא בידיים של הילדים.
יקיריי אתם אלה שמובילים בבית.
אתם אלה שמתווים את הדרך והסמכות שלכם נמצאת שם מעצם ההבנה הזו.
הסמכות שלכם נמצאת שם כי אתם מתנהלים שם בצורה מווסתת רגשית.
הסמכות שלכם נמצאת שם גם כאשר אתם משקפים לילדים את הרגשות ומבינים את הקושי שלהם דרך נקודת המבט שלהם.
כך שגילוי של אמפתיה לקושי הרגשי של הילד לא רק לא תפגע בסמכות שלכם אלא גם תעמיק את הקשר בינכם.
והילדים גם ידעו ששווה להם להתנהל בדרך הרמונית ובשיתוף פעולה כי כולם מרוויחים מזה.
כך שבין אם אתם אומרים כן או בין אם אתם אומרים לא על משהו אתם תמיד בשליטה.
בין אם אתם מחליטים להגמיש את הגישה שלכם וכן לתת לילד לנצח בויכוח, זה נעשה לא ממקום של חולשה מול הילד אלא מבחירה שלכם וזה הדבר שמשמר את הסמכות שלכם.
עכשיו יש הורים שחוששים מהתגובה של הילד מה יקרה אם נגיד לו לא על עוד ממתק הוא שוב יצעק, יכעס יתעצבן.
רק שמחקרים מוכיחים, שהמקום הזה, שהילד עובר מההבנה שהרצון שלו כרגע לא יקבל מענה והוא צריך לקבל את הרצון שלכם, זה התהליך שבונה במוח של הילד את היכולת להיות בעל משמעת עצמית.
וגם אם כרגע זה אומר שהוא יבכה, או יזרוק את עצמו או יכעס, זה בסדר.
גם רגש של תסכול או כעס זה בסדר גמור.
אנחנו כהורים נמשיך להיות שם יציבים רגשית, אמפטיים, נמצא את הדרך לשקף לילד את הרגשות שלו ועם זה נוביל אותם למקום בו אנחנו מצפים שהם יהיו.
וזה לא אומר שהילדים שלכם תמיד ישתפו פעולה בשמחה רבה.
כן לפעמים זה לא יקרה.
הרבה פעמים זה לא יקרה.
ולפעמים יהיו שם רגעים של התפרצות בינכם.
ועם זה אתם המנהיגים של הרגשות שלכם, אתם נמצאים שם במקום שאתם בוחרים להיות אסופים לנוכח הרגשות הגדולים שלהם (וגם לנוכח הביטוי של הרגשות האלה אם זה בבכי, צעקות, מכות, קללות), ואתם מגלים אמפתיה לרגשות שלהם ומתוך זה ממשיכים בנחישות להנהיג את הילדים לתוך המקום שאליו אתם מכוונים.
מזכירה שבמסגרת הקורס: “ילדים מייצרים בכוחות עצמם מציאות מאושרת ומלאת בטחון“
אנחנו נתמקד בדיוק רב, בעבודת הכנה רגשית והעצמה אישית, ומי שמצטרף עד מוצאי שבת 31 לנבמבר בחצות מקבל גם את הקורס לילדים וגם שני בונוסים נוספים בשווי מאות שקלים.
1. הערכה להעצמת דימוי עצמי לילדים
2. הערכה ליצירת חוסן רגשי להורים וילדים
לכל הפרטים החשובים על הקורס מקליקים כאן
https://nightwhispers.ravpage.co.il/Childrebcourse
