תרגיל להורים אמיצים בלבד- יכול להיות שנשארנו בני 3?

תרגיל להורים אמיצים בלבד מבית לחישות לילה להעצמת ילדים

היום אני רוצה לחלוק איתכם תרגיל של התבוננות מעמיקה בהורות שלנו, בילדים שלנו ובעצמנו.

התרגיל הזה ידרוש מכם המון כנות-אז הוא לאמיצים בלבד!

אל תמשיכו לקרוא אם אתם לא מתכוונים לבצע את זה!

התקדמתם לכאן? זה אומר שאתם הורים ממש אמיצים!

אני זוכרת היטב את המאורע הזה מלפני כמה שנים.

האחיינית המתוקה שלי, אז בת 3, באמצע ארוחה משפחתית התיישבה מתחת לשולחן ושיחקה לה עם הכלבלב של המארחים שלנו.

תוך כדי משחק לפתע משכה בפרווה של הכלבלב הכלב מיד הגיב בנביחת כאב.

ראיתי את האחיינית שלי קופצת לאחור בבהלה.

היא איבדה את הבטחון והתקפלה לעצמה.

ואז היא הסתכלה עלי, הצביעה על הכלבלב ואמרה לי: הוא נבהל כל כך כל כך.

הרגע המתוק הזה העלה חיוך על השפתיים של כולם. לכולנו היה ברור שהיא נבהלה מהנביחה

אך הפרשנות בת ה3 שלה הילדה הייתה שהכלבלב הוא שנבהל.

הרבה זמן אני חושבת שכולנו חיים את החיים שלנו ממש כמו האחיינית שלי כשהייתה בת 3 בלבד.

יכול להיות שאנחנו פשוט נשארנו בני 3אני תוהה ביני לבין עצמי… ייתכן שכל מה שקורה לנו עם הילדים שלנו הוא פשוט מראה של מי שהיינו בגיל 3?

אנחנו מסתכלים החוצה אבל רואים שם רק את מה שקורה בתוכנו.

לצערינו, לרוב אנחנו לא מבחינים שזה הפנים שלנו אשר משתקף החוצה.

אמהות רבות מספרות לי על הקושי שהילד שלהן חווה, על האתגרים של הילדות, על ההתנהגות של הילדים.

יש רצון עמוק “לרפא” את הצד השני. את הקושי של הילד או הילדה.

וזאת בהתעלמות מכך שהקושי של הילדים הוא תמיד, אבל תמיד, שיקוף של מה שמתרחש בתוכנו ההורים.

מחקרים רבים הוכיחו שהילדים שלנו עוסקים מרגע לידתם בחיקוי מתמשך שלנו ההורים.

בין אם אנחנו ערים למה שהילדים קולטים בחושיהם החדים ובין אם לא, זה כלל לא משנה. האמת היא שהם קולטים הכל.

גם את מה שאנחנו מנסים להסתיר מהם. גם את מה שאנחנו מסתירים מאחרים.

וגם את מה שאנחנו כלל לא מודעים לו אבל מנהל אותנו מדי יום ביומו. יש דברים שהם מובנים מאליהם. אמהות מספרות לי על ילדיהם חסרי הבטחון ושזה בדיוק כפי שהן, האמהות, היו כשהן היו צעירות.

אלה הם המקרים הגלוים.

אך רוב המקרים הם סמויים והורים פשוט לא מצליחים לראות שכל קושי שהילדים שלהם חווים מתחיל בקשיים הסמויים של ההורים עצמם.

אנחנו חוזרים ואומרים:

קשה לו, היא מקנאה, הם רבים, ממש כמו ילדים בני שלוש שאינם רואים שהם עצמם מתקשים, רבים ומקנאים.

אני מזמינה אתכם להתבונן בעיניין הזה. אני מזמינה אתכם לקחת לעצמכם רגע של כנות, אולי קצת יותר מרגע אחד בלבד, ולהניח לעצמכם לשאול את עצמכם:

אם זה מה שאני רואה מחוצה לי, אם זה מה שאני מזהה בהתנהגות של ילדיי, אז מה מזה מוכר לי מתוך עצמי?

תשאלו את עצמכם שוב ושוב ושוב בכנות. אל תתנו לקולות הביקורתיים לעלות בכם, תגידו לקול הביקורתי שבראש: תודה רבה, אני עכשיו חוקר/ת את הנושא הזה- נא לא להפריע!

ותמשיכו עם השאלות הללו ורק תבוננו בתשובות שיתחילו לצוף בכם לאט לאט.

אם אתם רואים בילד קושי להתבטא תשאלו את עצמכם איפה לכם קשה לבטא את עצמכם.

אם אתם מבחינים שהילדה מקנאה באחיה תשאלו את עצמכם במה אתם מקנאים.

אם אתם שומעים מריבה בין הילדים תשאלו את עצמכם- מה בתוכי עכשיו סוער וכועס?

אנחנו רגע לפני סוף השבוע וזו הזדמנות נהדרת לעשות בשקט תרגיל של התבוננות כזו.

על כל מה שתראו מחוצה לכם, ומקבל ביטויבהתנהגות של הילדים תעצרו שנייה ורק תשאלו באיזה אופן זה מוכר לכם מתוככם.

ואגב, זה תקף גם לדברים החיוביים שאתם רואים בילדים שלכם 🙂

כן, כן, מותר לכם לטפוח לעצמכם על השכם כשאתם רואים את המקום בו הילדים רגועים, משתפים פעולה, מפרגנים זה לזה.

גם לזה תהיו ערניים, תזהו את זה בעצמכם ותרשו לעצמכם לשבח את עצמכם על זה.

שיהיה ברור! המטרה של התרגיל הזה היא אינה לגרום לכם ליסוריי מצפון או להביא להלקאה עצמית!

המטרה של התרגיל, בשלב הזה היא אך ורק לזהות את זה שכל מה שאנחנו רואים מבחוץ הוא ביטוי של הפנים שלנו.

אז מעכשיו בהורים קחו לכם אתגר, בלי להגיב, בלי לשפוט, בלי לכעוס, רק להתבונן ולזהות את השיקופים שלכם.

באהבה,

אינסה